ויגדל משה ויצא אל אחיו להצטער בצרתם. וזהו וירא בסבלותם. והבין בדבר וראה דבר זר מאד. איש מצרי מבני חם העבדים מושל באיש עברי. וזהו תחת עבד כי ימלוך וכו'. ועוד היות מאחיו קרובים למלכות. ובגודל לבו וגבורתו ויפן כה וכה וירא כי אין איש. מהמצריים. ויך את המצרי ויטמנהו בחול. כי לא פחד מאחיו העברים שיגידו דבר כזה. ואחר ששם עצמו בסכנה לטובתם. ולזה רמזו ז"ל באומרם ויטמנהו בחול. אלו ישראל שנמשלו לחול שנאמר ושמתי את זרעך כחול הים. מה החול גדר לים כך ישראל גדר לעולם. ומה החול אינו משמיע קול אם ימלא אדם כלי ממנו כמו שעושים האבנים או העצמות. כך ישראל הם בעלי סוד. ולכן אמר שטמן הדבר בתוך אחיו. וכמו שפירשתי למעלה במאמר ולא גלו מסתורים שלהם. אבל הרשעים אינם בכלל ישראל ולכן גילו הדבר ואמרו. הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי. ובזה גלו סוד אחר שהיה טמון בין ישראל. מהריגת המצרי בשם המפורש כאומרם ז"ל הלהרגני אתה אומר מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש. כי התורה רצתה לגלות לנו זה הסוד וזהו אנו למדין. אבל כל העולם היו חושבים שהרגו בחרב כדעת החולק עם ת"ק דאמר בדפוס של לבנים הכהו. והאמת שהרגו בשם המפורש. וזה הדבר היה בסוד בין היחידים ועכ"ז גילו הדבר. וזה תמצאהו רמוז בפרשה ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. הוא המצרי שהרג משה כתיב וירא איש מצרי מכה איש עברי והוא בעלה של שלומית בת דברי. וזהו בן הישראלית כמאמרם ז"ל אחת היתה ופרסמה הכתוב. וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ולזה ויקוב בן האשה הישראלית. ומה טעם שיקוב את השם בעבור המחלוקת שהיה זה עם זה. אבל חכמי האמת גלו הדבר ואמרו כי בן המצרי ידע זה הסוד. איך הרג משה את אביו בשם המפורש. ואולי איש הישראלי אמר זה בתוך המחלוקת. כי באפם הרגו איש ולא יעלימו דבר. וזה מצוי בינינו בעונותינו. ולכן כשא"ל שנהרג אביו בשם. ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל הוא השם שהרגו משה בו. כי אמר השם הוא לרחם אבל לא להרוג ובכלל זה יובן שיקלל ג"כ למשה. כי זה בכלל ויקוב את השם. בהפוך אותיות הוא משה. ולכן אמר ויקוב את השם ויקלל למשה ושם הארכתי. ולכן אמר בכאן הלהרגני אתה אומר. ואז נתירא ואמר נודע הדבר מצד ישראל. ולא די זה אלא שהלשינוהו. ולכן ויברח וישב על הבאר. כמו יעקב שעמד על הבאר. וכן אליעזר עבד אברהם. ובעבור זה הצליחו דרכם לפי שדבקו בבאר מים חיים. וכן משה בטח בה' אלהיו שיצילהו ויצליח דרכו. ולפי שמשה בשני הימים שיצא עשה שני גבורות ושם נפשו בכפו בעבור צאנו. בענין שהיה ראוי להיות רועה ישראל. ולפי שידוע דבתלתא זימני הויא חזקה. לזה סיפר בכאן ענין בנות מדין שהושיען מן הרועים. וכן סמך זה לכאן לפי שלא נאמר. שמה שעשה היה בשביל קנאת אחיו. שהיה איש מצרי מכה איש עברי. אבל אם היה מעם אחר לא היה מצילו. לזה אמר כי טבע האמת יחייבהו. והעד בנות מדין שהיו מעם אחר. לפי שראה הגזל שהיו עושין להם הרועים ויושיען וישק את צאנם. ומה שאמרו איש מצרי הצילנו. כי הן חשבו שהיה איש מצרי. ומשה לא הוצרך לומר שהיה עברי לפי שלא שאלו לו. ובמדרש הרגישו זה ואמר איש מצרי הצילנו. כי המצרי שהרג משה הצילם. לפי שבסיבתו ברח משה ובא למדין והושיען:
ואמר ויואל משה לשבת את האיש. לפי שהיה האיש ההוא חכם מכל בני קדם. ולפי שהוא הכיר בחכמתו. רצה ברצון נפשו להתדבק אליו לראות חכמתו. ואולי ברוח קדשו הכיר בו שראוי לחסות תחת כנפי השכינה. ולכן רצה לשבת אצלו להחזירו למוטב. ולפי שיתרו ג"כ הכיר בחכמת משה ומעלתו. ויתן את צפורה בתו המיוחדת לו בענותנותה ובמעשיה. ואמר שהוליד בן וקרא שמו גרשם כי אמר גר הייתי. גר אנכי היל"ל. אבל רמז בדבריו כי בראשונה היה גר ועכשיו שמו אדון לביתו. כי השגחת השם עליו. וכן רמז בזה השם. על ישראל ועל צרותם וגלותם שהיו גרים בארץ אחרת. והשם עתיד להצילם כמו שהצילו. ולזה תמצא כי כשהוליך יתרו בתו ובניה. אמר אשר שם האחד גרשום ושם האחד אליעזר. להורות כי שם שמות בניו על רמז הגלות ועל הצלתם. כי באופן אחר הוא מיותר שם:
ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים. אחר שמשה נסהו השם בג' דברים כמו שהזכרתי. ראה שהיה נאמן לרעות בניו. וסמך זה לכאן ואמר ויהי בימים הרבים ההם. לפי שהיו ימי צער ותוקף השעבוד קראם רבים. וימת מלך מצרים ויאנחו. לפי שפחדו שיבא מלך אכזרי ממנו ולכן ויאנחו בני ישראל. ועל דעתי ויאנחו הוא מוקדם. כי בסבת אנחתם וצעקתם מת מלך מצרים האכזרי. ולהורות על גודל צערם. אמר שלא היו יכולין להתפלל ולצעוק בפיהם. אלא ויאנחו משברון מתנים ויצעקו מכאב לבם לומר אוי ואבוי. אלא שברוב צערם היו נושאים עיניהם לשמים. וזהו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כי פי' שועה לפי הזוהר הוא נשיאת עינים כמו ושוע אל ההר. ולכן אמר שמעה תפלתי ה' כשאתפלל לפניך. ואם לא יהיה בי כח להתפלל ושועתי האזינה כשאני נושא עיני לשמים. ואם לא יהיה בי כח לישא עיני אל ההרים. אל דמעתי אל תחרש אחר שהיא באה מעצמה. ואם לא אוכל להוריד דמעות. עשה בשביל זכות אברהם שאמר גר ותושב אנכי. וזהו כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי. וי"א ויאנחו בני ישראל לחוזק העינוי ואורך זמנו. ויאנחו מן העבודה מקושי העבודה ומאכזריות. ויצעקו על אורך זמנם. ותעל שועתם מקושי העבודה ואורך זמנם. ויש הנה אנחה. זעקה. שועה. נאקה. אנחה בלב. זעקה בפה. שועה בלב ובפה. נאקה בנפש. וכולן עוזרות לפתוח רחמי שמים. וכנגד אלו הד' הזכיר הכתוב ד' מיני השגחות יחד. וישמע אלהים. ויזכור אלהים. וירא אלהים. וידע אלהים. כנגד ויאנחו אמר וישמע אלהים. כי הקול הנאנח והנשבר שומע אלהים. וכנגד ויזעקו כי זעקת הנאנחים מעוררת הרחמים. אמר ויזכור אלהים. כי בעבור זכותם יקצר ימי הגלות. וכנגד השועה שהיא פעולה מורכבת מהלב והפה יחד. אמר וירא אלהים את בני ישראל. שתוכם כברם ושהפה והלב יחד אמר וירא אלהים שבו אליו. וכנגד הנאקה שיוצאה מעומק צרת הנפש. אמר וידע אלהים. כמו כי יודע ה' דרך צדיקים וירחם עליהם ע"כ:
ואמר וישמע אלהים את נאקתם. לפי שהאדם עושה טובה לאחר בשביל ג' דברים. או בשביל זכות האדם עצמו. או בשביל זכות אבות. או בשביל זדון האיש המדכא עני בשער. אע"פ שלא יהיה לו זכות ולא זכות אבות. וזה תמצא מפורש בנביאים ראשונים בכמה מקומות באחאב עם מלך ארם. וכן בירבעם בן יואש שהיה רשע גמור. ונאמר בו כי השיב את גבול ישראל כי ראה ה' את עוני ישראל. וכנגד זאת אמר בכאן וישמע אלהים את נאקתם. שהם נואקים מן העבודה. וכנגד זכות אבות אמר ויזכור אלהים את בריתו את אברהם וגומר. וכנגד זכותם אמר וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. כי למה אמר וירא אלהים וכי עד עכשיו לא ראה אותם. ועוד מהו וידע אלהים. אבל הרצון בזה כי השם אמר אע"פ שיש בכאן זדון ועושק המצריים וזכות אבות. ראוי לי לראות אם הם ראוים קצת מצד עצמם או אם שינו שמם ולשונם. לז"א וירא אלהים את בני ישראל אם היו בני אביהם או אם נהפכו כקשת רמיה. לז"א וידע אלהים. כלומר שראה אותם שהיו בני ישראל והכירם במעשיהם שהיו דומים לאביהם. כי עדיין היו בהם קצת מעשים טובים והיו ראוים לגאולה. וכשראה זה שלח להם מושיע ורב ונאמן. וזהו שסמך מיד ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו בנחת ובבטחה. וראוי לרעות צאן ישראל האובדות והנדחות. ולזה וינהג את הצאן אחר המדבר ששם מרעה טוב. ויבא אל הר האלהים חורבה. אולי שעזב הצאן אחר המדבר והלך הוא לבדו אל הר האלהים. והטעם לפי שראה בחכמתו שאותו הר חמד אלהים לשבתו כי ראה ב' סימני שכינה. ולזה אמר ויבא עד הר האלהים. כי מאין ידע כי הוא הר האלהים. אלא שראה בו מראה שכינה וראה עינו שלא היה ראוי לרעות שם צאן. כפי מה שנאמר לו בסוף גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. ולזה ויבא לבדו אל הר האלהים. לפי שהוא היה נקרא איש האלהים לפי שהיה ראוי. ואמר בלבת אש. להורות על הצער הגדול שהיו ישראל בו ועכ"ז לא יוכלו להם. וזהו וירא והנה הסנה בוער באש. ועם כ"ז איננו אוכל כן יהיו ישראל:
